5 כלים: להתחזק מבפנים שבחוץ סוער

אנחנו נמצאות בתקופה של שיקום.

עברנו שנה וחצי של מלחמה שעדיין מתקיימת, תקופה שהעמידה אותנו בפני אתגרים שלא הכרנו.

חלקנו חוזרות לביתנו אחרי תקופה ארוכה ומאתגרת, וחלקנו עדיין מתמודדות עם חוסר ודאות.

קשה להחזיק את הראש מעל המים בתקופה שהכל סוער בחוץ ובפנים.

גם אני חזרתי לגור בבית שלי וחווה תקופת שיקום מאוד מאתגרת, שלי ושל הבנות שלי.

הגעתי לנקודה שהרגשתי שיש כל כך הרבה משימות שיקום שאני כבר לא עומדת בזה, זה כמעט גדול עליי.

אני כל יום עובדת בלשמור על הסנטר שלי כדי להצליח לחצות את הגל ולצמוח ממנו.

אני רוצה לשתף אתכן ב-5 פעולות שאני מקפידה עליהן שממש עוזרות לי לצלוח את התקופה הזו:

• לפתח הקשבה פנימית

  התחילו להיות במודעות לאיך אתן מרגישות. אם האנרגיה נמוכה, צריך למלא את המיכל.

  לכו למלא את עצמכן - להתקלח, לנוח, לישון, לדבר עם חברה קרובה, לעשות ספורט, לשבת בשקט עם עצמכן, לאפות עוגיות - כל מה שממלא אתכן באנרגיה.

  רק שהמכל שלנו מלא ואנחנו בתדר גבוה, דברים מתקדמים, אחרת זה משאיר אותנו בנמוך של הגל.

  
  

• לקחת שעה ביום לעצמי

  זה כל כך הכרחי, זמן בשקט עם עצמכן, רגע לעשות סדר בראש ובמחשבות ביני לבין עצמי.

  זה הדבר שיחזיר לכן את השליטה על החיים לידיים שלכן.

  אפשר לפני/אחרי עבודה, או סוף יום שכולם ישנים - כל אחת ומה שמתאים לה.

  זה יכול להיות כשהילדים חוזרים הביתה ממסגרות, להדביק אותם למשחק/מסך ולקחת קפה לעצמכן, בשקט.

  
  

• לנהל מחברת יומן

  כשכל המחשבות מתערבלות בראש, כתיבה עוזרת לנו לנקות אותן ולעשות סדר.

  אני משתדלת בכל בוקר לשבת ולכתוב. אני פורקת על הדף את כל המחשבות, התלבטויות ומפקסת את עצמי, מה התכנון להיום, מתמקדת ומתקדמת. כתיבה היא כלי מדהים, ממליצה לכן בחום.

  
  

• לא להתנגד

  אני זוכרת שאני בן אדם תקתקן ופתאום הקצב שלי יותר איטי וזה קצת מבהיל.

  בהתחלה הייתי מנסה לחזור כמה שיותר מהר לקצב הרגיל, אבל זה רק בלבל אותי. הבנתי שאסור להתנגד.

  אנחנו צריכות לקבל את עצמנו, שזה מה שאנחנו חוות עכשיו, הכל קורה לטובה ולשחרר...

  כל פעם שמגיעה התנגדות למצב, לזהות אותה, לעצור הכל ולהתמקד בללכת למלא את עצמכן.

  מאוד חשוב להוריד הילוך ולא לדרוש מעצמנו כל כך הרבה. חשוב ביותר בתקופה הזו להיות קשובות לקצב הפנימי שלנו.

• כגודל הכיווץ גודל ההתרחבות

  אני זוכרת את זה לאורך כל הדרך. אנחנו חוות עכשיו חתיכת כיווץ שמאלץ אותנו רגע להתייחס אליו ומבקש מאיתנו לעצור, להיכנס פנימה ולדייק את עצמנו ואת הדרך שלנו.

  ככל שנהיה יותר חזקות ומדויקות ונצליח להגיד מה מכווץ אותנו, מה לא יושב לנו ומהצד השני נדייק את עצמנו, מה כן היינו רוצות שיקרה בחיינו, כך הגדילה תהיה יותר גדולה ומשמעותית.

  
  

  בתקופות מאתגרות יותר, שהים סוער, אני נזכרת שאני לא לבד, אלוהים איתי מוביל אותי כאן בדרך. אני לא סתם עוברת את מה שאני עוברת, כנראה שהיגיע הזמן לגדול.

  
  

  המלחמה הזו, שפגעה בכולנו, אותנו המפונות פגשה במקום הכי אישי – בבית. אני מרגישה שהוציאו אותי מהמשבצת, ניערו אותי ממקומי כדי לחזור מדויקת יותר. אני זוכרת שהכל קורה לטובה, גם אם איני מבינה זאת כרגע מה היה כאן, בדיעבד אבין. בינתיים, אני נושמת עמוק, יודעת שהגל הזה יחלוף,

  ומאמינה בצמיחה שתגיע אחריו.

דנה דהן